הידרותרפיה – טכניקות עתיקות בעידן החדש

למים משמעות מיוחדת בתרבויות עתיקות רבות: מקווה המים היהודי התורם לטיהור הנפש והגוף, אחד מארבעת היסודות העתיקים שנקבעו ביוון על ידי אפלטון ואומצו לאחר מכן על ידי הרפואה בימי הביינים, אחד ממצבי השינוי העיקריים בפילוסופיה הסינית או אחד מחמישה אלמנטים מרכזיים בתרבות הקלטית. משמעות המים שונה בין תרבות לתרבות אולם תמיד הם מהווים יסוד מרכזי. ההידרותרפיה באה לשלב את המים במצבי טיפול שונים. היא משתמשת בתכונות הייחודיות של המים אשר בעקבותיהם קיבל חומר זה את מקומו המיוחד בתרבותיות השונות.

מקורות ההידרותרפיה

בתרבות המצרית, 2400 שנה לפני ספירת הנוצרים, כבר הכירו המצרים העתיקים בסגולותיהם המים כמכשיר ריפוי. לא רק במצריים נעשה שימוש במים לצרכי ריפוי אלא גם בתרבויות היוונית, הרומית, ואפילו ביהדות ישנם אזכורים לסגולות הריפוי של המים.

אפלטון קבע כי כל חומר אנושי מורכב מארבעה יסודות עיקריים: אדמה, אש, אוויר ומים. רופאי ימי הביניים אימצו את התיאוריה שלו והרחיבו אותה לתיאוריית ארבע הליחות: מרה אדומה (דם, אוויר), מרה לבנה (ריר, מים), מרה צהובה (שתן, אש), ומרה שחורה (מיצי מרה, אדמה). לכל מרה הייתה תכונה אופיינית, איברים האחראיים על ייצורה וקושרו סימפטומים שקושרו לעודף או חוסר באותה המרה. שיירים של תיאוריה זו נשארו בשפה עד עצם היום הזה, לדוגמה אדם פלגמטי הוא אדם איטי, המילה פלגמטי מקורה במילה phlegm הבאה לתאר ריר או מרה לבנה כאשר התכונה שקושרה למרה זו הייתה האיטיות, דוגמה נוספת היא הביטוי מרה שחורה הבא לתאר דיכאון.

למים תפקיד מהותי בתרבויות רבות נוספות: הטיבטית, הסינית, היפנית, ההינדית, הבודהיסטית. ברבות מתרבויות אלו המים מתארים אחדות ובאחרות רגש, ושלווה.

גם הפרקטיקה של טבילה במקווה מיים, לעתים מחומם, הייתה נפוצה כדרך טיפול בתרבויות רבות: מלכים מצרים טבלו באמבט מחומם ובו מים, שמנים ופרחים, הרומאים האמינו בכוחה של הטבילה באמבט חם משותף, בודמה לחמאם הטורקי, היפקרטס היווני ריפא באמצעות בטבילה במי מעיינות האביב, וביפן האמינו בכוחה של הטבילה במעיינות החמים כדרך ריפוי.

שיטת הריפוי באמצעות הטבילה במיים דוכאה בימי הביניים והחלה לצוץ מחדש במאות ה-18 וה-19 על ידי רופאים בודדים ואולם רק בתחילת המאה ה-19 זכתה ההידרותרפיה לתחייה מחודשת החל משנת 1829 אז פרייסניץ, איכר אוסטרי, החל לפרסם את שיטותיו לטיפול במים, שיטה שהחלה נפוצה באנגליה תוך שימוש במקווי מים קרים.

ההידרותרפיה הגיע אל ארצות הברית מאנגליה אחרי מלחמת העולם ה- 1, באמצע המאה התשע עשרה, יחד עם החידוש של חימום המים, חידוש שהושפע מרעיון החמאם הטורקי.

טיפול במים היה נפוץ במקומות שונים בעולם, בטכניקות משתנות, אולם ההידרותרפיה בצורתה המודרנית, הוגדרה רק בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה- 20 כאשר טכניקות הטיפול קיבלו צורה מובנית ומאורגנת.הידרותרפיה ושימושיה היום

הידרותרפיה ושימושיה היום

הידרותרפיה כיום משמשת לטיפול במגוון מצבים רב: מצבים נוירולוגים שונים כפרקינסון וחולים לאחר שבץ מוחי, פגיעות בעמוד השדרה ובמפרקים עיקריים ככתפיים וכברכיים, לקויות התפתחותיות שונות, טיפול בילדים הסובלים מבעיות קשב וכאמצעי אימון מתאימים לסכריתיים ולאנשים הסובלים מבעיות מפרקים שונות.

מידת הזעזועים הנגרמים כתוצאה משחייה נמוכים יותר מאשר הזעזועים הנגרמים כתוצאה מפעילות גופנית אחרת. מצד אחד, פעילות גופנית במים מאפשרת לחזק את השרירים, ומצד שני לשמור על המרפקים לאורך זמן.

הידרותרפיה אינה מתאימה למטופלים שסובלים מלחץ דם גבוה מאוד או בלתי יציב, כאלו הסובלים ממחלות עור מידבקות או פצעים פתוחים, אנשים אשר אינם שולטים על הסוגרים .

טכניקות ההידרותרפיה

בהידרותרפיה עושים שימוש בטכניקות רבות ושונות. בין הנפוצות:

Bad Ragaz –  הצפת המטופל במים בעזרת תמיכת של מצופים מתחת לצוואר, לגב התחתון, למותניים ולקרסוליים. כיום השיטה מופעלת גם במישור האנכי ונעזרת בתרגילי התנגדות ויציבה תוך חיזוק שרירי פלג הגוף העליון והארכת טווחי התנועה, מותאם במיוחד לבעלי טונוס גבוה, ומיועדת לשחרר שרירים.

טכניקת הליוויק – המטופל לומד לשלוט בשיווי המשקל ובנשימה ומתרגל באמצעות משחקים ופעילויות תנועות שאין ביכולתו לבצע מחוץ למים. עבודה אינדיווידואלית של המדריך עם מטופל אחד, כאשר המדריך והמטופל הם יחידה בתוך קבוצה. מטרת הטכניקה היא להעלאת הדימוי העצמי, הביטחון והמוטיבציה והקנית שחייה עצמאית בהתאם למגבלות הלומדים.

טכניקת וואטסו – טיפול המתבסס על שחרור הגוף וביצוע מעברים מכפיפה (Flexion) לפשיטה(Extension) , תוך כדי ביצוע רוטציות (Rotation) באיברים השונים. עיקר הטיפול מתבצע כשהמטופל במצב אופקי, אחוז בזרועות המטפל בתנוחת עובר, ולרוב פסיבי.

טכניקת ג'אהרה – שימוש במצוף דק וארוך, הנודל, המשמש לתמיכת המטופל ולהצפתו על המים. המצוף מאפשר אחיזה ותמרון נוח של גוף המטופל במים. המטפל אוחז במטופל הצף על המים ומביא אותו, באמצעות תנועה מעגלית זורמת ורציפה, לרגיעה מנטלית, פיזית ורגשית. הטכניקה מאפשרת הארכת טווחי תנועה, הפגת כאבים, מתיחת עמוד השדרה, חיזוק שרירים ועוד.